“בפקיעין ייסדה חברת חובבי ציון בית ספר קטן, למען יהיו ילדיהם מחונכים לתורה ולדרך ארץ”, כותב א.מ לונץ בלוח ארץ ישראל לשנת התרע”ד (1914).

מאורעות המלחמה שפקדו את היישוב היהודי בארץ ישראל פסחו על פקיעין. יום אחד פשטה שמועה שגייסות באים ומייד חמקו הגברים הצעירים לכיוון ההרים. החיילים התורכים שמצאו את הכפר ריק מצעירים זעמו והחליטו לקחת עמם את שאול זאב תומא, מראשי הקהילה היהודית של פקיעין ואביה של סעדה זינאתי, שהיה כבר מבוגר. הוא נספה במסעות הצבא ולא זכה לבוא לקבר ישראל.

בימי ראשית המלחמה לימדו בבית הספר היהודי בפקיעין ברוך טולידאנו, הרב יעקב משה טולידאנו ור’ אליהו רווח מטבריה. בעקבות רדיפת הצבא התורכי את הצעירים היהודיים לגייסם היגרו כשלושים מיהודי פקיעין לדרום אמריקה, מהם אחד-עשר הגיעו לארגנטינה.

עשרה נערים יהודים בלבד המשיכו ללמוד את התפילות ובית הספר נסגר בשנים אלו. הבחורים נשלחו ללמוד בבית הספר הרוסי בכפר. ראוי לציין כי רבים מאלה שנסעו לארגנטינה שבו עם חסכונותיהם אל הכפר. שניים מאמידי הקהילה שחזרו לא קיבלו את אדמתם בשובם אלא נאלצו לקנות אותה מחדש בכספם שהביאו מארגנטינה.