ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש (בר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית. תלמיד חבר ובר פלוגתא של גיסו, רבי יוחנן.

במקורות אין פרטים אודות משפחתו, אך כפי הנראה מוצאו היה ממשפחת תלמידי חכמים, כנראה מציפורי. מורו המרכזי היה רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני, אך בתלמוד מובאים ציטוטים ממנו בשם חכמים אחרים, כגון רבי חנינא בר חמא, בר קפרא, רבי ינאי, רבי אושעיא ורבי יהודה נשיאה, היינו שהוא שמע תורה גם מפיהם.בילדותו זכה עוד לראות את רבי יהודה הנשיא, אם כי לא היה תלמידו.

לתקופה מסוימת מכר עצמו ללודיים (גלדיאטורים (בלטינית: Ludus gladiatorius, מקום חינוך הגלדיאטורים), או, לדעה אחרת, בני ארץ לוד). מבנה גופו החסון עמד לו להינצל מסכנות גוף ונפש הכרוכות במקצוע זה.במשך תקופה היה גם מנהיג חבורת שודדים, אך לאחר שנפגש עם רבי יוחנן, שהיה חברו מנוער (וכפי הנראה, בן גילו),חזר בתשובה, והיה לאמורא חשוב. רבי יוחנן אף השיא לו את אחותו לאשה, ולא נפרד ממנו עד סוף ימיו.

ריש לקיש שקד בצורה בלתי רגילה על לימודיו בתורה, ומכאן מאמרו "לא נברא הירח אלא ללימוד". במדרש מתואר שהוא היה יושב במערה בטבריה, והיה שם איש אחד שהיה מכין לו צפחת מים. כשנתייגע ריש לקיש מרוב הלימוד, היה נכנס ונוטל את הצפחת ושותה את מימיה. בשעת הגותו היה כה שקוע בלימוד, עד שסופר עליו שפעם באמצע הגותו בתורה יצא מחוץ לתחום שבת בלי משים, ואף בעת חוליו, כשהיה שוכב על בטנו ופניו כלפי הקרקע, לא הפסיק ללמוד. למחייתו עבד כשומר פרדסים.

הוא היה חוזר על משנתו ארבעים פעם לפני שנכנס לשיעורו של רבי יוחנן, עד שלימים נעשה משנהו של רבי יוחנן, ותפקידו היה לחזור עם התלמידים על פרקו של רבי יוחנן. בשעת שיעורו של רבי יוחנן היה ריש לקיש מתפלפל עמו בהלכה ומקשה לו עשרים וארבע קושיות על כל דבר ודבר, ומתוך כך הייתה ההלכה מתבררת.פלפולו היה כה גדול, עד שאמר עליו עולא: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה". רבי יוחנן הכיר בכוחו של חברו, והיה מודה ששקול הוא כנגדו, ובעניינים שריש לקיש חלק עליו, פעמים היה מוותר על דעתו ואומר: מה אעשה? שכנגדי חלוק עלי. פעם אחת רבי יוחנן אף הביא מימרא משמו, ומצאנו שריש לקיש אף כפה את דעתו על רבי יוחנן עד שהלה חזר בו. גם בישיבתו של רבי אושעיא הוקירו והחשיבו את גדולתו התורנית. בעיניי בני הדורות הבאים היו רבי יוחנן וריש לקיש שווים במעלתם, וקראו להם: "שני גדולי עולם". ההערכה כלפיו הייתה כה גדולה, שנאמר, שמי שריש לקיש מדבר איתו בשוק, נותנים לו הלוואה ללא עדים.

בתלמוד הוא מתואר כאדם אמיץ העשוי ללא חת. במקרה אחד רדף אחרי קבוצת שודדים שחטפה את רבי אימי, והצילו. במקרה אחר רדף אחרי הליסטים שגזלו ממון מרבי יוחנן והצליח להוציא מהם את כל הגזלה.לעתים הפנה את חריפות לשונו כלפי חכמים אחרים, כגון כאשר קרא לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יוהצדק בשם "רועי בקר", וכשאמר על רבי אלעזר בן פדת, בתמיהה, "זהו שאומרים עליו עליו אדם גדול הוא?!" במקרה אחר דרש ריש לקיש: "נשיא שחטא – מלקין אותו בבית דין של שלושה" (ואין צורך בהרכב בית דין מורחב של 233 דיינים). הדבר הגיע לאזניו של רבי יהודה הנשיא (שכאמור היה גם מורו), ועורר את חמתו. הוא שלח אחריו חיילים לתופסו, אך ריש לקיש הצליח לחמוק מהם. לאחר התערבותו של רבי יוחנן, שאמר לנשיא שללא ריש לקיש הרי הוא כמו אדם המנסה למחוא כפים ביד אחת, התפייס הנשיא. ריש לקיש נאות להפגש עמו, וכשפגשו, שאלו הנשיא: "מה ראית לומר הלכה זו ולפגוע בכבודי?" נענה ריש לקיש: "ומה אתם סבורים? וכי בגלל פחד אמנע מללמד את תורת ה'?!" הוא גם לא נמנע מלהביע דעות בלתי מקובלות, כגון: "איוב לא היה ולא עתיד להיות".

למרות הידידות בינו לרבי יוחנן, לפי המסופר בתלמוד, ריש לקיש מת כתוצאה מקפידא שרבי יוחנן הקפיד עליו. רבי יוחנן לא יכול לשאת בצערו הגדול, והיה הולך וצווח, "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" עד שנטרפה דעתו. בקשו עליו החכמים רחמים, ונחה נפשו.

בנו הקטן אף הוא נודע בחריפותו עוד בהיותו ילד, אך נראה שלא האריך ימים, שכן לא מצאנו אף אחד מבניו של ריש לקיש בין חכמי הדור הבא.

ריש לקיש נפטר בחוסר כל, והשאיר אחריו רק קב של כרכום.