[vc_row][vc_column][vc_column_text]תנא בן הדור הרביעי לתנאים, תלמידו של רבי עקיבא. נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאי בארץ ישראל לאחר מרד בר-כוכבא, משום גזירות אדריאנוס על מילה ושמירת השבת, והוצאתו להורג של רבי עקיבא. רשב”י התפלל וייחל לנפילת רומא בידי ממלכת הפרתים (באזור פרס), שהיו האויב העיקרי של רומא וכך אמר: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל – צפה לרגליו של משיח” (מדרש איכה רבה לא,יג). כמסופר בתלמוד הבבלי רדיפות הרומאים אחר רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר החלו בעקבות מפגש שהתקיים בין רבי שמעון לבין רבי יהודה בר עילאי ורבי יוסי בבית המדרש. לאחר שסיימו לדבר בדברי קודש, שוחחו בענייני דיומא ורבי יהודה החל משבח את הרומאים על אשר הם עושים ובונים בארץ. כנגדו רבי שמעון בר יוחאי, בשעה שדנו בהם ובמעשיהם, אמר: “כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם; תיקנו שווקים – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס” (מסכת שבת ל”ג ע”ב) ורבי יוסי שתק. דבר השיחה הגיע לאוזני הרומאים עקב הלשנה ורבי שמעון נידון למיתה ונאלץ לרדת למחתרת. השלטון הרומי החל לרדוף את רבי שמעון בר יוחאי ולבקש אחריו, ובשל כך נאלץ לברוח מפניהם ועימו גם בנו רבי אלעזר. רבי שמעון ובנו הסתתרו במקומות שונים בהם, גם בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה, שעל פי המסורת הוא מקום בית הכנסת העתיק בפקיעין. לאחר תקופה בה שהו בבית המדרש של ר’ יהושע הוצרכו רשב”י ובנו להימלט גם משם וכך הגיעו למערה בפקיעין, המוסתרת על ידי עץ חרוב גדול, המעטר עד היום את פתחה, ובה הסתתרו 13 שנה. הם ניזונו מפירות החרוב ושתו ממי המעיין (לדעת החוקרים רעש אדמה עז שהתרחש באזור בתקופה העתיקה, גרם לבקע זה ולמעיין השופע מתוכו) עד אשר הוסר האיום ויכלו לצאת את המערה ללא חשש. על פי המסורת, כאן כתב הרשב”י את “ספר הזוהר” הקדוש, והמקום נחשב קדוש גם בעיני תושביה הלא-יהודיים של פקיעין.
מסורת היא בידי אנשי המקום, כי הישוב הקדום של פקיעין היה תחילה בגבעה אחרת, צפונית, ב’ראס-עבּד’, ורק לאחר שפינה זו התגלתה והתפרסמה בזכות אותו תנא קדוש ובשל אותו מעיין נובע העתיקו תושבי פקיעין, אז יהודים בלבד, את מושבם הנה, וחלקם שפר מאוד בשל האדמה המניבה ושאר סגולות המקום.
כשערך רבי מנחם מנדל מראבין את מסע השתטחותו במקומות הקדושים לפני כמאה ועשרים שנה, הגיעו הוא ופמלייתו אל מערת רבי שמעון. וכך הוא כותב: “הלכנו בהיחפז להתפלל תפילת שחרית אל פתח המערה אשר היה טמון בו התנא רבי שמעון בר-יוחאי ואלעזר בנו שלש-עשרה שנה. החרוב עומד שם עוד לפני פתח המערה. התפללנו שם בציבור תחת צל החרוב, אמרנו שם זוהר אצל פתח המערה, ואל תוכו לא הלכנו, גם לקחנו מעלי החרוב אל אמתחתנו כאשר יכולנו שאת, כי הוא נודע ומפורסם לסגולה נפלאה ויקרה לכל דבר, ואף להחזיק בבית. אבל מפרי החרוב ציווה עלינו המשמש לבל ניגע בהם, כי לא יינקה הלוקח מהם ובנפשו הוא. והראה לנו כמה עצים מונחים שם מענפי החרוב הזה, אשר כרתו הגויים ונתנו על גגי בתיהם, וכל באי הבית היה להם לראש ולענה מר כמוות, עד אשר הרסו עד היסוד והביאו העצים בחזרה לפני פתח המערה, ועדיין מונחים שם”.[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_gallery type="image_grid" interval="3" images="2957,2958,2959,2960,2961,2962" onclick="link_image" custom_links_target="_self"][/vc_column][/vc_row]