מצודת צפת היא מצודה עתיקת יומין, הממוקמת על גבעה נישאה במרכז העיר צפת. במקום שרידים של יישוב מהתקופה הכנענית, וככל הנראה התקיימה בו מצודה בתקופה האחרונה של בית המקדש השני, אך רוב השרידים שנותרו במקום הם מהתקופה הצלבנית, הממלכותית והעות'מנאית. המצודה נפגעה קשות ברעידת האדמה החזקה שפקדה את צפת ב-1837. בעשרות השנים האחרונות התבצעו במקום חפירות ארכאולויות נרחבות, שחשפו שרידים וממצאים עתיקים מכל תקופות קיומה של המצודה. כיום נחשבת המצודה לאתר תיירות ונוף, שכן עקב מיקומה הגבוה ניתן לצפות ממנה על סביבותיה של צפת, למן גוש הרי מירון במערב,הכנרת במזרח, הגליל התחתון בדרום, ועד הרי נפתלי והחרמון בצפון. סביב המצודה ניטע גן גדול ובפסגתה הוקמה מצבת זיכרון לחללי מלחמת השחרור.

בחפירות שנערכו באזור גבעת המצודה נתגלו סימנים לקיומו של יישוב כנעני מתקופת הברונזה. במקום נחשפו מערות קבורה אופייניות לתקופה, ונקבע שהקבורה במקום נמשכה כשמונה מאות שנה. כמו כן נתגלו שרידים מתקופת הברזל,, המקבילה לתקופת התנחלותם של בני ישראל, לאחר שנכנסו לארץ לפי הסיפור המקראי. על רקע הכיבוש, צפת, שנכללה בנחלת שבט נפתלי, מוזכרת בתנ"ך (בין היתר, בשופטים, א' , י"ז).

תקופת המרד הגדול

לקראת המרד הגדול החליט מפקד הגליל יוסף בן מתתיהו לבנות מספר מבצרים חזקים במקומות אסטרטגיים בגליל. בחיבורו "מלחמות היהודים" מספר יוסף, כי הוא ביצר את "סלע עכבּרה ואת ספף ואת ימנית ואת מירון". ספף היא ככל הנראה מצודת צפת. יוסף בחר לבנות את המצודה בהר הסמוך לצפת, הר שגובהו 834 מטר מעל פני הים, מתנשא על פני סביביו ומדרונותיו משופעים בתלילות. בדרך זו הוא קיווה להגן על היישוב היהודי מפני חיילי רומא, שצפויים היו לנסות לכבוש את הגליל תחילה.

התקופה הצלבנית

טרם התקופה הצלבנית, היה קיים במקום המצודה מגדל בודד, שכונה על ידי הערבים "בורג' אל יתים". לאחר כיבושה של ארץ ישראל מידי המוסלמים, הקימו בה הצלבנים שורה של מבצרים ומצודות, על מנת לבסס ולשמר את שליטתם בארץ. הצלבנים, שראו בצפת את "מפתח הגליל", השולט על דרכי ההר הראשיות ועל העמקים הסמוכים, הקימו בשנת 1102  על שרידי מצודתו של יוסף בן מתתיהו מבצר ענק. בשנת 1140  הורחב המבצר על פי הוראתו של פולק מאנז'ו , מלך ירושלים. המבצר נשאר ברשות הלוחמים עד שנת 1168 . באותה שנה הורה המלך אמלריך הראשון להעביר את המצודה לידי מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), שהוסיפו וביצרו אותו והחזיקו בו כעשרים שנה.

ב-1187 עלה צלאח א-דין על הגליל והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין. למרות זאת המשיכו הטמפלרים להחזיק במצודה במשך כשנה וחצי נוספות, עד שבדצמבר 1188, לאחר מצור ממושך של המוסלמים ונסיגת הנוצרים, נפלה המצודה לידי המוסלמים. אלו החזיקו במצודה כחמישים שנה, למעט תקופת ביניים קצרה שהחזיקו בה אנשי המסדר הטבטוני.

בסוף שנות העשרה של המאה השלוש עשרה, כשגבר חששם של המוסלמים משובם של הצלבנים, הורה אמיר דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, בן השושלת האיובית, לפרק את המצודה. מסיבה זו לא שרדו מבנים רבים שהיו אז במצודה.

הצלבנים שבו לצפת ב-1240, על פי הסכמים מדיניים בינם לבין המוסלמים. הם שבו ובנו את המצודה, והפכו אותה לאחת המצודות הצלבניות הגדולות ביותר במזרח התיכון. בשיוף מרסיי בנואה ד'אליניון (Benoît d'Alignan) שכתב ב-1264 דו"ח מפורט על המצודה וביצוריה ("De Constructione Castri Saphet"), תיאר מצודה המשתרעת על שטח של כארבעים דונם, אורכה 252 מטר, רוחבה 1122 מטר והיא מוקפת חומה כפולה להגנה מושלמת. היקפה של החומה הפנימית הגיע לכדי 580 מטר, וגובהה היה 28 מטר. היקף החומה החיצונית היה כ-850 מטר וגובהה היה אף הוא 28 מטר. בין החומות נחפר חפיר בעומק של 15-188 מטר וברוחב של 13 מטר. (בתוואי החפיר החיצוני עובר כיום רחוב ירושלים). בחומה החיצונית נבנו שבעה מגדלים מבוצרים בגובה 26 מטר, שהגנו על המצודה. המבצר עצמו כלל מבנים רבים, ביניהם קירות שקבועים בהם חרכי ירי, מגדל שער נישא, אולמות מקומרים, חדרים רבים ובורות מים.

בניית המצודה המבוצרת על ידי הטמפלרים ארכה כשנתיים וחצי ועלתה יותר ממיליון מטבעות זהב. אין פלא שהבישוף ד'אליניון מסכם את תיאורו במילים הבאות:

מבצר אדיר שנבנה בשקדנות כה רבה, באופן כה מופלא ובפאר כה גדול, עד שמבנהו הנפלא והמעולה נראה כאילו נעשה בידי האלוהים הכל יכול ולא בידי אדם

— יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל (עמ' 282)

המצודה נוצלה היטב על ידי הטמפלרים. ההיסטוריון אבו אל פידא מדווח בספרו "קיצור תולדות האנושות או דברי הימים", כי בחיל המצב ששהה במצודה היו שמונים אבירים ומשרתים וחמישה עשר מפקדים. לכל אחד מהם היו חמישים פקודים וכן בעלי מלאכה. עם כיבוש המבצר נמנו בו אלף שריונות. מעריכים כי בזמן שלום שהו בו כ-1,700 איש ובעתות מלחמה – כ-2,200 איש.

ההיסטוריון שאמס א-דין אל-עות'מאני כתב בשנת 1372 : "מצודת צפת הייתה מן האיתנים שבמבצרי הפרנקים ומאלה שהזיקו ביותר למוסלמים. בתוכה ישבו הטמפלרים, פרשים כעורבים ממש, נכונים לפשיטות על הערים מדמשק ועד דאריא (כנראה דהריה – בדרום הרי חברון) וסביבותיה, ומירושלים ועד כרך (בעבר הירדן) ואזורה".

מתקופת הצלבנים נחשפו לאחרונה שרידים מרשימים: אולם בעל קמרון גותי מחודד, הדומה לאלו שנמצאו במבצר המונפורט ובמקומות נוספים; עמודים בעלי עיטורים פרחוניים, הדומים לאלו שנמצאו במצודות צלבניות אחרות במזרח התיכון; קיר ישר מאבני גזית, באורך 25 מטר וברוחב 2 מטר, שקבועים בו חרכי ירי וגומחות; קיר עקלתוני באורך 6 מטר וברוחב 3.22 מטר; קורות רוחב ובהן חריטות דמויות גרזן ושעון חול; מעברים מרוצפים ובהם תעלות ניקוז למים; בור מים מחופה טיח למניעת דליפת מים, ועוד.