רבי מנחם מנדל מוִויטֵבְּסְק (ה'ת"צ – א' באייר ה'תקמ"ח 1730-1788)היה מגדולי אדמו"רי החסידות בדור השלישי לבעל שם טוב. עליינו לארץ ישראל בראשות 300 איש מכונה "עליית תלמידי הבעל שם טוב", והיא נחשבת לעלייה משמעותית באותה העת.
נולד בשנת ה'ת"צ (1730) בוויטבסק שבאזור רוסיה הלבנה, בדוכסות ליטא שבאיחוד הפולני-ליטאי. אביו משה היה ממקורבי הבעש"ט, והביא אליו את בנו כבר בגיל תשע. לאחר שגדל התגורר במינסק, והיה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש והפיץ חסידות בשליחותו ברוסיה הלבנה ("רייסין") ובליטא (בליטא יחד עם רבי אהרן הגדול מקרלין). לאחר פטירת המגיד חזר לוויטבסק ולאחר מכן עבר להורודוקי הסמוכה. לאחר פטירת המגיד הוכתר למנהיג החסידים ברוסיה הלבנה על פי צוואת המגיד. משפט מפורסם מיוחס אליו: "ברייסין מצאתי לבבות שלמים ובגדים קרועים, הפכתי אותם ללבבות קרועים ובגדים שלמים". יחד עם רבי שניאור זלמן מלאדי ניסה להפגש עם הגאון מווילנה , כדי להניאו מהתנגדותו לחסידות , אך הפגישה לא יצאה לפועל, כיוון שהגר"א מיהר לעזוב את העיר לפני הגעתם. לאחר עלייתו לארץ מילאו את מקומו בהנהגת חסידי רוסיה הלבנה שלושה מתלמידיו, רבי ישראל מפולצוק , רבי ישכר בער מליובאוויטש ורבי שניאור זלמן מלאדי.
באדר ה'תקל"ז (1777) עלה לארץ ישראל בלווית שלוש מאות איש, שרובם הצטרפו באמצע הדרך, ובתוכם שני תלמידיו – רבי אברהם מקליסקו ורבי ישראל מפולוצק . גם רבי שניאור זלמן מלאדי הצטרף אך חזר בו באמצע המסע ונשאר בחו"ל בהוראתם של רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק כדי שינהיג את חסידי רוסיה הלבנה.
תחילה התגורר בפקיעין , לאחר מכן עבר לצפת אך בשל רדיפות הטורקים והערבים, ועלילה שהעלילו עליו, עבר לטבריה, וייסד בה את היישוב החסידי. יש אומרים שהתיישב בדירתו של ר' שלמה מחלם לאחר שזה עזבה. הוא כילה את כל כספו על יישוב ארץ ישראל והחזקת עדתו, עד שנפטר עני מרוד. היה בין מקימי קופת מעות ארץ הקודש בנשיאותו של רבי שניאור זלמן מלאדי ולאחריו רבי מרדכי מלעכוויטש שדאגה להעביר כספים מחו"ל עבור היישוב החסידי בארץ ישראל. הוא נפטר בא' באייר ה'תקמ"ח (1788)בטבריה, ונקבר בבית העלמין הישן בטבריה, בחלקת תלמידי הבעש"ט. השאיר בן ובת, רבי משה וזיסל אשת רבי דב בער. בשנת התשע"ג שופץ קברו.