[vc_row][vc_column][vc_column_text]

יצחק בן-צבי (שימשילביץ) נולד ב-24 בנובמבר 1884 י”ח בכסלו ה’תרמ”ה בעיר פולטבה שבאוקראינה. אביו, צבי שִמשי, היה עסקן וסופר ציוני. בפרעות “המאות השחורות” באוקראינה בשנת 1905 היה פעיל בהגנה העצמית היהודית ויסד יחד עם בורוכוב את מפלגת “פועלי ציון”. בשנת 1906 עזב יצחק שימשילביץ את רוסיה ובדרכו לארץ ישראל פעל לחיזוק ארגוני “פועלי ציון”.

בשנת 1907 עלה לארץ והשתקע ביפו, השתלב במפלגת “פועלי ציון” הארצישראלית ולקח חלק ביצירת הברית העולמית של התנועה. היה בין מייסדי אגודת השומר ואגודת בר גיורא ובשנת 1909 נמנה יחד עם רחל ינאית, לימים רעייתו, על צוות המייסדים של הגימנסיה העברית בירושלים. היה בין המורים הראשונים בגימנסיה. ב-1910 ערך את כתב העת הסוציאליסטי הראשון, “האחדות”.

במסגרת פעילותו בתנועת העבודה הארצישראלית ארגן וניהל את השביתה הראשונה של פועלי הדפוס בירושלים. פעילותו כשהוא ורעייתו חברים בקומונה בהנהגת בוריס ש”ץ שנקראה “ירושלים החדשה” או בשמה הפופולארי יותר – “קומונת בן צבי”.

בשנים 1912-1914 למד משפטים בטורקיה יחד עם דוד בן-גוריון. באוגוסט 1914, לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, שבו שניהם לארץ ישראל וב-1915 גורשו מהארץ על ידי השלטונות הטורקים. הם היגרו יחדיו לניו יורק ועסקו בפעילות ציונית, ייסדו שם את תנועת החלוץ ופעלו לארגון הגדוד העברי אליו התגייס בן-צבי עצמו כטוראי. ב-1918 נישא לרחל ינאית. לזוג נולדו שני ילדים, עמרם ועלי. במלחמת העצמאות נפל עלי על הגנת קיבוץ בית קשת.

ב-1919 נמנה יצחק בן-צבי עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה, ובד-בבד עם פעילותו המדינית היה גם פעיל בהגנה. היה חבר עיריית ירושלים ובשנת-1931 נבחר לנשיא הוועד הלאומי. בן צבי היה חוקר נודע בתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל על עדותיו השונות ופזורותיו. תחום פעילות מרכזי שלו היה חקר קהילות ישראל במזרח. הוא קשר קשרים אישיים עם יוצאי קהילות ונסע ברחבי המזרח התיכון על מנת לאסוף שרידים יהודיים ולתעד אותם. בין היתר ביקר בקבר יחזקאל הנביא בעיראק ועזר בהבאת כתר ארם צובה לישראל.

בן צבי חקר גם את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד התחייה הציונית, ומחקרים אלה כונסו בספרו “שאר ישוב”.‏‏ במחקריו ריכז עדויות על תושבים יהודיים בכל ערי וכפרי הארץ, בין היתר גילה שבכפר פקיעין התקיים ישוב יהודי רצוף לאורך כל הדורות וקיים יחסי ידידות וקרבה חמים עם קהילת יהודי פקיעין.

התעניינותו ביהודי פקיעין החלה כשבשנת 1922 בהיותו מכהן בתפקיד ראש הועד הלאומי, הגיעו לראשונה יצחק בן צבי ורעייתו רחל, במסע רגלי שערכו בגליל, אל פקיעין.

הם ביקרו בבתי היהודים בכפר והתעניינו באורח חייהם. בן צבי הוקסם מיהודים אלה, הוא חש את גודל החזון שהם נושאים בתוכן חייהם וזיהה כי “הפלאחים היהודיים יודעים ומכירים שרעיון היישוב החקלאי שהם היו במשך שנות מאות נושאיו היחידים בקרב היהודים שבארץ ישראל, ואולי בכל העולם, הפך לרעיון המרכזי בתנועת התחייה הלאומית”.

בן-צבי ביקש מהמורה בבית הספר של הכפר, משה לוי, שיכין בעבורו רשימה מדויקת של כל התושבים החיים בפקיעין ורשימת רכושם ואדמותיהם. הוא ביקר גם אצל ראשי הדתות בפקיעין, דרוזים והנוצרים (מן המוסלמים היו אז בכפר שתי משפחות בלבד). בן צבי דיבר אתם בלשון הערבית, והם כיבדוהו ומסרו לעיונו כתבי יד עתיקים שנמצאו ונשמרו אצל הנוצרים, ביוונית ורומית.

בן צבי טען לרציפות היישוב היהודי בגליל במשך כל תקופת הגלות. הוא הוכיח באוסף גדול של מובאות מהספרות, מעדויות עולי רגל ומתחקיר התושבים כי היישוב היהודי לא נעקר כולו לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן בית המקדש. אמנם היישוב הידלדל ודעך, אך על-אף שרוב מניינו של העם יצא לגולה או נטמע בין הכובשים נשארו תאים רבים של חיים יהודיים בארץ ישראל ועוד מאות אלפים של יהודים נותרו במקומותיהם על אדמת המולדת.

בן צבי הסביר כי הלחץ האיום של המשטר המוסלמי, כמו גם המלחמות שתכפו ובאו שוב ושוב על הארץ, החריבו רבים מיישובי היהודים, אבל נר ישראל לא כבה, היישוב היהודי לא נמחה כליל ולא היה דור אחד שבו חדל היישוב מלהתקיים.

הוא הוכיח כי מאז החורבן ובהמשך בתקופה הביזנטית וימי הביניים ועד לזמן החדש התקיימו יישובים חקלאיים יהודיים בארץ-ישראל, בייחוד בגליל.

ברשימתו “שאר יישוב” הוא כותב על יהודי פקיעין: “כך חיים בפינתם הנידחה שיירי היישוב החקלאי היהודי אשר נשארו מימי-קדם, בודדים וגלמודים כמו החרוב הקדמון אשר בצילו יחסו. מאות שנות ייסורים עברו עליהם, ותקוות הגאולה והתשועה לא עזבה אותם”.

לאחר מותו של חיים ויצמן נבחר ב-8 בדצמבר 1952 לכהן כנשיא מדינת ישראל והיה לנשיא המדינה היחיד שנבחר ל-3 קדנציות.

בן-צבי כיהן בתפקיד עד למותו בשנת 63′.

בביקורו השני של יצחק בן צבי, מחוקריה הידועים ביותר של פקיעין, בכפר בשנת תרפ”ו (1926) הציגו בפניו תושבי פקיעין ארבעה ספרי תורה פסולים, גנוזים בארון מיוחד בתוך אחד מקירות בית הכנסת. צורת הכתב והאותיות של ספר-התורה מעידים על מוצאם האשכנזי. זקני העדה בפקיעין סיפרו לבן-צבי ששמעו מאבותיהם כי בזמנם היה יישוב אשכנזי בפקיעין. בן צבי חקר את הנושא וגילה כי אכן נכון הדבר וממצאי חקירה זו מופיעים גם כן בספרו “שאר יישוב”.

בשנת תר”צ (1930) גילה יצחק בן צבי אבן שנייה, הסמוכה לזו שנחשפה בבית הכנסת ובה תצורה של מנורה ושאותה תארכו החוקרים לשנת 170 לפנה”ס. האבן שחשף בן-צבי הייתה בגודל זהה לראשונה, ועליה תבליט של דלת היכל. משני עברי הדלת מצוירים שני עמודים גדולים ועליהם קוים עגולים מתפתלים כנחשים. הציור כולו לדעת בן-צבי, הינו ללא ספק תמונת ארון הקודש של בית הכנסת וכי “יש לשער שהאבן הייתה מתנוססת מעל לארון הקודש האמיתי” (בן-צבי, ‘שאר ישוב’ עמ’ 39). לדעת מומחים שייכת תצורה אמנותית-ססגונית זו לתקופה קדומה שטרם השפעת האסלאם (מהמאה השנייה עד החמישית), וכמו תיארוך האבן הראשונה עם תרשים המנורה, וזהו חיזוק להשערת בן-צבי, כי פקיעין הייתה ועודנה ישוב יהודי עתיק, עוד מימי הרומאים והביזנטיים. “זוהי אפוא ראייה נוספת לכך, שכאן היה יישוב יהודי קדמון מימי הבית השני” מסכם בן-צבי את חקירתו בעניין (בן צבי, שם).

את האבן השלישית גילה בן צבי באחד הבתים הדרוזיים בכפר, הקרובים לרובע היהודים ולבית הכנסת. האבן הייתה שקועה בקיר ועליה ציור של אשכול ענבים. מוטיב זה אופייני לאומנות היהודים הקדמונית, המציג את אחד משבעת המינים שנתברכה בהם הארץ הקדושה.

בשנת 1950 שופץ בית הכנסת ביוזמתו של יצחק בן צבי, שכבר היה אז נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

בתקופת כהונתו של בן-צבי נותרה משפחה יהודית אחת בפקיעין ונשיא המדינה יצא בקריאה נרגשת לדוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז: “הנני לפנות אליך בעניין פקיעין… יישוב זה שהיה קיים במשך כל ימי התורכים ובתקופת המנדט איננו מופיע עוד ברשימת היישובים היהודיים בישראל בשנת התשי”א, הוא איננו מופיע מפני שאיננו קיים”. התדלדלות הנוכחות היהודית בפקיעין הייתה קשה לנשיא והוא פעל בכל כוחו למען המשך קיום יהודי בפקיעין. עקב פועלו הנמרץ נרכשו אדמות בסמוך לכפר, אדמות שעליהן ביום י”ד שבט התשט”ו (6 בינואר 1955) הונח היסוד למושב “פקיעין החדשה”.

שתי משפחות בלבד מפקיעין העתיקה התיישבו בו ויצחק בן צבי עצמו הגיע למושב לחוג את הקמתו. חכם יוסף אברהם תומא הכהן, שהיה ראש הקהילה האחרון של יהודי פקיעין העתיקה, קיבל את פני הנשיא בלבוש חג, בירך ברכת שהחיינו ואמר בהתרגשות שזכה כשריד משפחת כוהנים ששרתו בבית המקדש בירושלים, ולא נטשו את הארץ מעולם, לקבל אחרי אלפיים שנה את פני נשיא ישראל.

בן-צבי נפטר ב-23 באפריל 1963 כ”ט בניסן תשכ”ג, בתחילת הקדנציה הנשיאותית השלישית שלו. אהוב העם היה ואל מסע הלוויה שלו הגיעו המוני אדם מכל חלקי הארץ.

בני הזוג בן-צבי עמדו כל השנים בקשר עם משפחת זינאתי, המשפחה היהודית האחרונה בפקיעין. הם רכשו את הבית הסמוך לביתם והעניקו אותו במתנה ליוסף וסעדה זינאתי לרווחתם.

שטר מאה השקלים של מדינת ישראל מוקדש כולו לפקיעין ולאחד מחוקריה ואוהביה הגדולים ביותר בתולדות המדינה. בצידו האחד של השטר מתנוסס דיוקנו של יצחק בן-צבי ז”ל, הנשיא השני של מדינת ישראל ובצידו השני מופעים בית-הכנסת העתיק, בית הספר היהודי, כיכר המעיין וברקע נופיה של פקיעין ועץ החרוב מצל מלמעלה.[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_gallery type="image_grid" interval="3" images="2950,2951,2952,2953,2954" onclick="link_image" custom_links_target="_self"][/vc_column][/vc_row]