ר’ יוסי דמן פקיעין מוזכר רק בספר הזוהר ונקרא כך על שם מקומו, בכפר שבגליל העליון. על רבי יוסי מתייחסות חלק ממשפחות הכהונה שבכפר. קבר רבי יוסי נמצא בחלקו התחתון-הדרומי של כפר פקיעין, במורד התלול אל הבקעה הסמוכה. בערבית נקרא הקבר “צדיק א טואחין”, בשל סמיכותו לטחנת הקמח. בספרו “שער הגלגולים” מספר ר’ חיים ויטאל על הדרך לציונו של ר’ יוסי: “בזה ההר יש כמו קבוץ סלעים בעיגול ממנו, ובאמצעיתם הוא המקום שנתקבצו שם הרשב”י ע”ה ותלמידיו, ללמוד שם ספרא דצניעותא דפרשה תרומה, ובאותו מקום עצמו קבור ר’ יוסי דפקיעין”.
כשנודע דבר מותו (כמסופר בזוהר שם) בא רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, אל חבריו ואמר להם: “חברייא! נלך ונגמול חסד לרימון שהיה מלא בכל, ורבי יוסי דפקיעין שמו, שהסתלק מן העולם”. בהגיע החבורה אל הכפר ראו אותם התושבים, יצאו לקבל את פניהם ובאו עמם לביתו של ר’ יוסי. בנו של ר’ יוסי שהיה עוּל-ימים בכה בסמוך למיטת אביו ולא נתן לאיש להתקרב ואמר: “אדון העולם, כתוב בתורה ‘כי יקרא קן צפור לפניך… שלח תשלח את האם’ (דברים כ”ב), אדון העולם קיים את הכתוב בתורה. שני ילדים יש לאבי ולאמי – אני ואחותי הקטנה הימני. היה עליך לקחת אותנו ולקיים את הכתוב בתורה! ואם תאמר כי כתוב ‘אם’ ולא ‘אב’ כעת הכול הוא: אמא נפטרה והלכה מעל ילדיה וכעת אבא שהיה מגן עלינו הלך מעל ילדיו, היכן משפט התורה?” כששמעו את כל זאת, בכו רבי אלעזר וחבריו. וראו כי הפסיק עמוד של אש ביניהם, אך הילד לא זז מאביו. לפתע שמעו קול האומר: “אשריך ר’ יוסי שדברי הילד ודמעותיו הגיעו עד לכסא הכבוד ועשו משפט והקב”ה נתן י”ג אנשים תמורתך והוסיפו לך כ”ב שנים עד שתלמד את התורה לגדי הזה, השלם והחביב אצל הקב”ה”. רבי אלעזר וחבריו לא הרשו לאיש להישאר בבית ומייד הסתלק עמוד האש ופתח רבי יוסי את עיניו. אמר רבי אלעזר: “אשרינו שראינו עין בעין תחיית המתים”! אמרו החברים לר’ יוסי, אשריך וברוך ה’ שעשה לך נס בזכות הבכי והמילים של בנך והוסיפו לך שנות חיים. לקחו את הילד, נישקו אותו ובכו עמו מרוב שמחה. שלושה ימים שמחו וחידשו חידושים בתורה, אך ר’ יוסי בישר להם כי לא ניתנה לו רשות לגלות את שראה בעולם בו היה, אלא לאחר 12 שנים. והוסיף רבי יוסי כי כאשר 365 הדמעות של בנו עלו לפני הקב”ה, ברגע שאמר את הפסוק הזדעזעו שלוש מאות אלף ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, וכולם באו לפני הקב”ה וביקשו עליו רחמים. רבי יוסף סופר, שהגיע לפקיעין בשנת תקכ”ב (1762) , מזכיר לראשונה את קבר רבי יוסי שבכפר : “ובזה המקום יש קברים רבים של צדיקים . גם קבר של צדיק אחד ושמו “יוסי” דפקיעין . והקבר שלו הוא פלא גדול, שנעשה באבן כמו תנור והוא שוכב בתוכו. ואצל הקבר יש אבן גדולה כמו דלת ואני הייתי באותו מקום על הקבר שלו”. מעשה היה ואברהם דוד הכהן תומא, הוא סבא של סעדה אשת יוסף זינאתי, התמלא סקרנות לגבי עומקו של הקבר והמערה שבתוכו. לקח אברהם דוד קנה סוף ותחב לתוך הפתח. מיד נקפו ליבו על שהתפתה ליצר-הרע וחילל את הקודש. בשובו הביתה היה סר וזעף ובלילה ישב וקרא בשקידה בספר הזוהר, לגרש את הרוח הרעה מעליו. פתאום נפתחה דלת הבית ובפתח הופיע אדם לבוש תכריכים לבנים וקרא: “למה חיללת קברי? חייב אתה מיתה על חטא זה! אך הואיל ומצאתיך קורא בספר הזוהר, לא את נפשך אקח כי אם את נפש בנך”. ונעלם. מיהר אברהם דוד הכהן תומא אל מיטת בנו ומצאו קודח. לעת בוקר השיב הילד את נשמתו לבורא.
כך בספר הזוהר. ולפי מסורת אנשי הכפר אם התמלא הקבר מים בשיטפון סימן הוא כי תפרוץ מגיפה. על כן בכל חורף היו הולכים ראשי הכפר להתפלל ליד קברו של ר’ יוסי להעביר את רוע הגזרה.
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_gallery type="image_grid" interval="3" images="3169,3170,3171,3172,3173" onclick="link_image" custom_links_target="_self"][/vc_column][/vc_row]
