רבי חייא (נקרא גם רבי חייא הגדול או חייא רובא) היה חכם מפורסם, שחי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים, בסוף המאה השנייה לספירה. היה בנו של אבא כרסלא מכפרי שבבבל

רבי חייא נולד וחי בבבל, סמוך לעיר סורא במאה השנייה לספירה, ועבר לארץ ישראל כדי ללמוד מפי רבי יהודה הנשיא (רבי). הוא עלה לארץ ישראך יחד עם אשתו יהודית, בניו התאומים, שתי בנותיו, ואחייניו רבה בר חנא ורב. רבי שמח לקראת בואו של רבי חייא, ואמר: "מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי" .

רבי יהודה הנשיא ורבי חייא העריכו מאד זה את זה. רבי חייא התגורר בטבריה, אך הקפיד לבקר את רבי יהודה הנשיא בציפורי. רבי אף הוא העריכו מאוד וכינה אותו באוזני רבי ישמעאל: "אדם גדול, אדם קדוש", ונעזר בו רבות לכתיבת המשנה. גם רבי חייא נתן כבוד גדול לרבי וכינה אותו: "רוח אפינו משיח ה'". רבי חייא פעל רבות לפרנסת יתומים ולמניעת השכחות התורה מישראל, וכששמע זאת רבי אמר: "כמה גדולים מעשי חייא". רבי חייא ביקש מרבי לבצע סמיכה לאחייניו רבה בר חנא ורב. רב הקים ישיבה בסורא, הידועה כישיבת סורא, אשר יחד עם ישיבתו של שמואל בפומבדיתא היו הישיבות הגדולות בבבל.

רבי חייא, יחד עם תלמידו רבי אושעיא, קיבצו אוסף של ברייתות, קובצי משניות שרבי לא הכניסן למשנה, וערכו אותם כתוספתות וכברייתות עצמאיות. על כך נאמר במסכת חולין: כל ברייתא שאינה נשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא משובשת היא, ולא תביאו ממנה ראיה לבית המדרש.

התלמוד מספר כי פעם אחת בשבתו הוא ובניו על שולחנו של רבי, השתכרו בני חייא ופגעו ברבי על ידי נבואה מסוימת, ואמר להם רבי: "קוצים אתם משימים בעיני".

שני בניו של רבי חייא, יהודה וחזקיה, נמנו אף הם עם החכמים, ונקברו עמו בטבריה, ולאחר מכן נקבר עימם רב הונא.

אחיינו של רבי חייא, בן אחיו, היה האמורא רבה בר בר חנה. בנוסף,רב היה בן אחיו וגם בן אחותו.

פסיקותיו של רבי חייא היו מקילות יותר מהמקובל בתקופתו, והוא התיר דברים שנאסרו על ידי חכמים אחרים. מסופר כי הוא אמר, כי לולי קראו לו בבלאי שרי איסורי היה מתיר לטלטל סנדל המסומר, אפילו יש בו עשרים וארבעה מסמרים (לפי גרסת ישיבת פומבדיתא) או עשרים ושניים (לפי גרסת ישיבת סורא).

על פי האגדה, כאשר הגיע זמנו של רבי חייא להפטר מהעולם, לא יכול היה מלאך המוות ליטול את נשמתו, ואף לא היה יכול להתקרב אליו מרוב קדושתו. יום אחד בא מלאך המוות לביתו של רבי חייא כשהוא מחופש לעני, וביקש ממנו חתיכת לחם. הביא לו רבי חייא פת לחם לאכול, אמר לו מלאך המוות: מרחם אתה על עניים, ומדוע אין אתה מרחם עלי, שמצווה אני ליטול את נשמתך ואין אני יכול לבצע זאת. לדרישתו של רבי חייא הראה לו מלאך המוות את ה"שוטא דנורא" – מקל האש שבידו, ורבי חייא שהבין כי אכן מדובר במלאך המוות, נענה לבקשתו ונפטר מהעולם.