עם פרסום דו”ח ועדת פיל, שהציע כפתרון לסכסוך היהודי-ערבי תוכנית של חלוקת הארץ לשתי מדינות (ואזור מנדט בריטי), נתחדשו ביתר-שאת מאורעות הדמים בסתיו 1937. בדו”ח שפרסמה הועדה המלכותית בחלק המתייחס לגליל נכתב: “זהו חבל הארץ אשר בו החזיקו היהודים מעמד כמעט בלי הפסק מאז ראשית הגלות עד היום.” המאורעות שנתחדשו נמשכו הפעם בעליות ובירידות עד שנת 1939. הוועד הערבי העליון נעשה קיצוני יותר בעמדותיו ותוקפני יותר במלחמתו ביישוב היהודי ובשלטון הבריטי. השלטונות לא הגיבו באופן חד וברור, שישים קץ להשתוללויות הדמים ולמרי האזרחי של הערבים, ונראה היה כי לא העריכו נכונה את מלוא משמעותם של המאורעות.
יהודי פקיעין שעזבו עם פרוץ המרד הערבי (1936), שבו ברובם אל הכפר, אך התקשו להחזיק מעמד בקשיי התקופה במקום מושבם העתיק עקב המאורעות. הגברים נאלצו לצאת לעבודה במושבות העבריות. הם היו חוזרים לחגים ומביאים מחסכונותיהם למשפחות שנשארו בכפר. הזקנים, הנשים והילדים הוכרחו אף הם לעבוד, בהשחלת טבאק, אצל שכניהם הלא-יהודיים, בשכר שני גרושים ליום. ניתוק הגברים ממשפחותיהם הכביד על הנשארים בכפר, ובשנת 1937 התכוונו נשות פקיעין לצאת עם ילדיהם הקטנים לירושלים אל משרדי הקרן הקיימת ולא לעזוב משם עד אשר יובטח להן עתידם וביטחונם בכפר. אך בינתיים, הוחרפו המאורעות בארץ ויהודי פקיעין הוכרחו שוב לעזוב את הכפר מפני לחץ הכנופיות הערביות.

הם התפזרו ביישובים שונים והועסקו בהקמת גדר-התיל בצפון, שנבנתה ע”י הבריטים במטרה למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות לארץ.