[vc_row][vc_column][vc_column_text]הדת הדרוזית נוצרה כאשר במאה ה-11 פרשה קבוצה מהאסלאם. על פי החוקרים, הדת הדרוזית התגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח’ליף הפאטימי השישי, “אל-חאכם באמר-אללה” (המושל ברשות האל) בין השנים 966-1021 לספירה. האמונה הדרוזית טוענת כי בתקופתו של אל-חאכִם הופיעו שלושה “מבשרים”, אשר הכינו את הקרקע להופעתו של מבשר רביעי, הגדול מכולם; חמזה בן-עלי, שהגיע לחצרו של הח’ליף והוא בן 20 בלבד, והתקבל מיד על ידי המושל. אל-חאכם באמר אללה הכריז בשנת1017 על חמזה בן-עלי כאימאם הראשון של דת ה”מווחדון” (המייחדים, המחזיקים באמונת הייחוד). 

ארבע שנים אחר-כך (1021) נעלם הח’ליף אל-חאכִם באמר אללה והיעלמותו עדיין בגדר פרשיה עלומה.על פי חלק מן ההיסטוריונים נרצח הח’ליף, אך על פי האמונה הדרוזית יצא הח’ליף רכוב על סוסו אל המדבר להתייחד עם האל ונעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לבקש אחריו מצאו את בגדיו מכופתרים וכמו תלויים באוויר, והוא איננו בתוכם. המסורת אומרת כי הח’ליף אל-חאכִם נעלם במתכוון והוא מסתתר כאות מבחן לאמונתם של הדרוזים, אולם הוא עתיד להופיע באחרית הימים.                       לפי האמונה הדרוזית בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל”מווחודון” וכיום אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.

הפרישה של הדרוזים מהאסלאם השיעי לוותה ביחס עוין ורדיפות מצד המוסלמים האדוקים, דבר שהוביל להסתרת הדת הדרוזית על ידי מאמיניה. החובה על הסתרת הדת נקראת “תקייה” וכוונתה טשטוש סממנים חיצוניים של האמונה המיוחדת, במקרה של סכנה לחיי המאמינים.

התבססות היישוב הדרוזי בארץ החלה כאשר שלטו הדרוזים בלבנון וצפון ארץ-ישראל (1490 לערך ועד 1697) ובייחוד בתקופתו של האמיר פחר א-דין השני, מבית הנכבדים הדרוזי בית-מען.

בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל רשמית כעדה דתית בפני עצמה, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם גם משרתים בצה”ל בשירות חובה. לשם כך הוקם גדוד חי”ר דרוזי, גדוד “חרב”, הנחשב לאחד הגדודים המובילים בצה”ל. שיעור הדרוזים המשרתים כקצינים וכנגדים בצה”ל גבוה באופן משמעותי מחלקם היחסי באוכלוסייה.

דתם של הדרוזים, אם כן, סודית ורזיה ידועים רק לחכמים שהם מיעוט בעדה ועליהם חלות כל המצוות. החכמים מכונים “עוקאל”- משכילים, ידענים, נבונים ואילו פשוטי העם, אשר אינם מורשים להיכנס אל בית התפילה נקראים “ג’והאל”- בורים.

הדרוזים הדתיים חובשים לראשיהם “לפפה” או “עמאמה”, מצנפת מורכבת מתרבוש אדום קצר שרצועת בד לבן מלופפת סביבו. יש המכסים את המצנפת בכאפיה. השיח’ים קושרים מסביב למצנפת “עצבה” מבד לבן שמכסה גם את הצוואר ולובשים “עבאיות” שחורות. שיח’ים שמעמדם נכבד עוטים עבאיות-פסים.

ספרי הדת הדרוזיים שמהם נלמדים רזי הדת נקראים אגרות החכמה (“רסאיל אלחכמה”), הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד,  ונשמרים בסוד על ידי ה’עוקאל’.

פירוש המילה ח’ילווה הוא – המקום הנחבא, המוסתר. בתי התפילה הדרוזיים הוצנעו במשך הדורות, מפחד הרדיפות. אין חשיבות לכיוון אליו פונה הח’ילווה, על פי הדת הדרוזית אלוהים נמצא בכל מקום.

בפקיעין מצויות כמה ח’ילוות ואחת מהן נמצאת בסמוך לבית הכנסת היהודי. הכניסה והביקור אסורים.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_gallery type="image_grid" interval="3" images="2982,2983,2984,2985,2986" onclick="link_image" custom_links_target="_self"][/vc_column][/vc_row]