[vc_row][vc_column][vc_column_text]

שטר מאה השקלים של מדינת ישראל מוקדש כולו לפקיעין, בהנצחת דמותו של אחד מחוקריה ואוהביה הגדולים ביותר.

השטר עוצב בסדרה א’ של השקל החדש על ידי צבי נרקיס בשנת התשמ”ו (1986) והונפק על ידי בנק ישראל ב19 באוגוסט 1996. ב- 3 בינואר 1999 הוכנסו למחזור הכספים שטרות חדשים של עשרים ₪  ומאה ₪.

בצידו האחד של השטר מהסדרה הראשונה מתנוסס דיוקנו של יצחק בן-צבי ז”ל נשיאה השני של מדינת ישראל, שהיה חוקר דגול והיסטוריון שכתב רבות על קהילות ישראל. על כן ברקע השטר מופיעות דמויות המייצגות עדות שונות בישראל. מימין לדיוקנו, בתשע שורות זעירות- הניתנות לקריאה בעזרת זכוכית מגדלת בלבד- מצוינים שמות הספרים הרבים שכתב.

בשטר מופיע נוף הכפר פקיעין שבן-צבי נודע כאחד מחוקריו הגדולים, וכן צילום בית הכנסת העתיק, עץ החרוב והמערה, בה הסתתרו על פי המסורת רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו ושם נכתב ספר הזוהר, ומנורת אבן עתיקה שאת דיוקנה גילה בן צבי בתוך אחד מקירות בית הכנסת בכפר.

האישים המופיעים על גבי שטרות סדרה ב’ שהונפקו בשנת 1999 הם האישים שהופיעו על גבי אותם ערכים בסדרת השטרות הראשונה של השקל החדש. את סדרה ב’ עיצבו נעמי ומאיר אשל והיא הודפסה בשנת 1998. בחזית השטר מופיע, שוב, דיוקנו של יצחק בן-צבי ולצידו תמונת מראה פנימי של “הצריף” שהיה בית הנשיא בתקופת בן-צבי. עוד מופיע, קטע מנאומו של בן-צבי בכינוס הראשון של העדה התימנית בבית הנשיא ב-1953. בצידו השני של שטר מאה השקלים מודפס קטע מנאומו של בן-צבי בטקס השבעתו לקראת כהונתו השנייה. בטקסט זעיר המוטבע על השטר ישנה רשימה של שמות תשעה ספרים שכתב בן-צבי. כן מופיעות תמונות בית הכנסת העתיק בפקיעין, בית הספר היהודי, כיכר המעיין וברקע נופי פקיעין, ועץ החרוב מֵצֵל מלמעלה.

התעניינותו של יצחק בן-צבי ביהודי פקיעין החלה כשבשנת 1922, עת כיהן בתפקיד ראש הועד הלאומי, הגיעו לראשונה הוא ורעייתו רחל ינאית, במסע רגלי שערכו בגליל, אל פקיעין. הם ביקרו בבתי היהודים בכפר והתעניינו באורח חייהם. בן צבי הוקסם מיהודים אלה, הוא חש את גודל החזון שהם נושאים בדרך חייהם המיוחדת וזיהה כי “הפלאחים היהודיים יודעים ומכירים שרעיון היישוב החקלאי שהם היו במשך שנות מאות נושאיו היחידים בקרב היהודים שבארץ ישראל, ואולי בכל העולם, הפך לרעיון המרכזי בתנועת התחייה הלאומית”.

בן-צבי ביקש מהמורה בבית הספר של הכפר, משה לוי, שיכין בעבורו רשימה מדויקת של כל התושבים החיים בפקיעין ורשימת רכושם ואדמותיהם. הוא ביקר גם אצל ראשי הדתות בפקיעין, דרוזים והנוצרים (מן המוסלמים היו אז בכפר שתי משפחות בלבד). בן צבי דיבר איתם בלשון הערבית והם כיבדוהו ומסרו לעיונו כתבי יד עתיקים שנמצאו ונשמרו אצל הנוצרים, ביוונית וברומית.

בן צבי טען לרציפות היישוב היהודי בגליל במשך כל תקופת הגלות. הוא הוכיח באוסף גדול של מובאות מן הספרות, מעדויות עולי רגל ומתחקיר התושבים כי היישוב היהודי בארץ ישראל לא נמחה כליל לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן בית המקדש. אמנם היישוב הידלדל ודעך, אך על-אף שרוב מניינו של העם יצא לגולה או נטמע בין הכובשים נשארו תאים רבים של חיים יהודיים בארץ ישראל, ועוד מאות אלפים של יהודים נותרו במקומותיהם על אדמת המולדת.

בן צבי הסביר כי הלחץ האיום של המשטר המוסלמי, כמו גם המלחמות שתכפו ובאו שוב ושוב על הארץ, החריבו רבים מיישובי היהודים, אבל נר ישראל לא כבה, היישוב היהודי לא נעקר כליל ולא היה דור אחד שבו חדל היישוב מלהתקיים. הוא הוכיח כי מאז החורבן ובהמשך בתקופה הביזנטית ובימי הביניים ועד לזמן החדש התקיימו יישובים חקלאיים יהודיים בארץ-ישראל, ובגליל בפרט.

ברשימתו “שאר יישוב” הוא כותב על יהודי פקיעין: “כך חיים בפינתם הנידחה שיירי היישוב החקלאי היהודי אשר נשארו מימי-קדם, בודדים וגלמודים כמו החרוב הקדמון אשר בצילו יחסו. מאות שנות ייסורים עברו עליהם, ותקוות הגאולה והתשועה לא עזבה אותם”.[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_gallery type="image_grid" interval="3" images="3054,3055,3056,3057,3058,3059,3060" onclick="link_image" custom_links_target="_self"][/vc_column][/vc_row]