רבי יהודה בר אלעאי

רבי יהודה בר אלעאי, (מוזכר בדרך כלל כרבי יהודה) היה תנא בדור הרביעי של תקופת התנאים (המחצית השנייה של המאה השנייה לספירה). מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. מאות מובאות מדבריו נזכרו בששה סדרי משנה, והוא התנא שפסקיו מוזכרים במשנה, במספר הגדול ביותר מבין התנאים האחרים.

רבי יהודה הוא בנו ותלמידו של התנא רבי אלעאי. מושבו היה באושא. בילדותו למד אצל רבי טרפון בלוד, אצל רבי ישמעאל, וכן היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. כמו כן, קיבל מאביו רבי אלעאי מסורות בשם רבי אליעזר, רבו של אביו. היה בין חמשת התלמידים שנסמכו לרבנות על ידי רבי יהודה בן בבא, שנהרג בגלל מעשה זה, בתקופה שבה גזרו הרומאים איסור חמור על הסמיכה. על פי המדרש, רבי יהודה הוא בן העיירה אושא שבגליל.

התלמוד הבבלי מספר על ויכוח משולש בנושא היחס לרומאים שבו השתתף. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, רבי יוסי שתק ורבי שמעון בר יוחאי גינה את הרומאים. בעקבות זאת, קידמו הרומאים את רבי יהודה והוא כונה “ראש המדברים בכל מקום” – כלומר, ראש המדברים בכל כינוס. במסכת מנחות מצוין כי שימש כ”מוריינא דבי נשיאה”, כלומר שהיה מורה ההלכה בבית הנשיא

מסיפור הוויכוח אפשר לראות שתפיסתו הפוליטית הייתה מתונה, והוא יכל לשבח את הרומאים על פיתוח חומרי של ארץ ישראל, על אף הגזרות שהטילו הרומאים על היהודים, ועל אף שבשתי המרידות הרגו מאות אלפי יהודים. מסיפורים אחרים אפשר להסיק שגם מבחינה אישית היה ענו וסובלן, והמשיך בכך את הקו האישיותי של הלל הזקן.

על אף מסירותו הרבה ללימוד תורה שהפכה לסמל אצל חז”ל, דגל בתפיסה של “לעולם תהא דעתו של האדם מעורבת עם הבריות” ויישם אותה בחייו. בניגוד לתפיסתו של רבי שמעון שיש להתמסר ללימוד תורה באופן בלבדי, היה באסכולה של החכמים שסברו שיש לשלב לימוד תורה עם מלאכה (בבלי, ברכות לה ב), ואף נזף במי שאינו מלמד את בנו מקצוע. ועוד מסופר עליו שהיה נושא על כתפו כד מחרס כאשר היה הולך לבית המדרש והיה אומר “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה”.

עוד מסופר עליו בתלמוד שהיה עני מרוד, ולא ניצל את מעמדו הרם בעיני השלטון לטובות הנאה (בבלי, נדרים מט ב).

בתלמוד מבואר כי כל מקום בו מוזכר “מעשה בחסיד”, הכוונה היא לרבי יהודה בר אילעאי או לרבי יהודה בן בבא..