עין אל בלאד

פקיעין ברוכה במעיינות. במרכז הכפר מפכּה המעיין העיקרי,”עין אל-בלד”(מעיין הכפר), שבעבר היה מספק את הצריכה המקומית של מי השתייה אך כיום משמש בעיקר להשקיה.

מעיין עין אל-בלד נובע סמוך למרכז העתיק של הכפר משך כל ימות השנה והספק המים מגיע לשיאו בחורף.

חצר המעיין הייתה המרכז החברתי בעבר ונשארה כזאת גם כיום. בעבר הגיעו התושבים כמה פעמים ביום למעיין לצרכים שונים; השקיית הבהמות, שטיפת כלים, כביסת בגדים ושטיפת גרעיני החיטה. בחצר המעיין נפגשו מכרים, או עוברי אורח, שפקיעין נקרתה בדרכם. ל”חצר” פנימית זו של הכפר, הגיעו קוסמים נודדים ומספרי סיפורים, להדהים את קהלם בניסים ובסיפורי נפלאות וגם המסיבות והשווקים נערכו בכיכר המעיין.

בקיץ היו משמשים מי המעיין להשקיית גנים, ובחורף ניצלו אותם להפעלת טחנת הקמח.

מי המעיין הפעילו בעבר שתי טחנות קמח ששרידיהן עדיין עומדים על תילם. האחת בסמוך לקברו של רבי יוסי דמן פקיעין והאחרת ממוקמת בערוץ מעל לטחנה הראשונה שפעלה עד שנות ה- 40 במאה העשרים.

בטחנה שבמורד, סמוך לוואדי, נכללו באר ובניין הטחנה עצמו. סמוך לפי הבאר הוצב מחסום קנים שסינן את המים. במפלס התחתון של הטחנה הייתה טורבינת-עץ גדולה. כשהתפרץ המעיין הטורבינה בדרך-כלל ניזוקה. בעלי הטחנה אמנם היו ממהרים לתקנה, אך עם חפירת הבאר בסמוך נפתרה הבעיה: כשהגיע הזרם החזק סמוך לטחנה הופנו חלק מן המים אל הבאר, שהלכה והתמלאה, ושאר המים פרצו בעוצמה פחותה והכו בטורבינה כנדרש. הטחנה פעלה בכל שנה עד שהתמעטו המים במעיין, ואז חדלה מלפעול עד לעונת הגשמים בחורף הבא.

בתקופת המנדט הבריטי בשנות ה- 30 הנציב העליון ווקופ (A.G Wauchope) הוא שציווה לבנות את תעלות הבטון, שהוליכו את מימי המעיין לשני עברי הכפר לשם השקיית גני “אל-ח’ואכיר”, ונבנה גם מאגר מים, כדי לשמור את מימי המעיין מעת לעת. למאגר זה חובר צינור עם מסנן, שהוביל החוצה את מי השתייה, וממנו מלאו נשות הכפר את כדי המים והפחים שאותם נשאו על ראשיהן לבתיהן.

מי הצינור המשיכו וזרמו אל שוקת (“אל-ראן”) שממנה שתו הבהמות.

על מנת להסדיר את עניין חלוקת מי ההשקיה בין התושבים, מינו אחראי על חלוקת המים אשר נקרא בערבית “סוואק אל-עין”. האחראי דאג, ראשית כל, לתקינות תעלות המים, וכן לחלוקה הוגנת של המים בין החקלאים.

בשנת 1972 נהרס אתר המעיין הטיפוסי ונבנו שלושה מאגרים לאגירת המים העודפים ולהשקיית השדות ונבנה גם חדר משאבה לשאיבת מי השתייה.

בשנת 1992 עבר המעיין שיפוץ אחרון וכיום המים זורמים בעיקר בעונת הגשמים והולכים ומתמעטים עד לחורף הבא, עד אשר מתמלא שוב המעיין ושופע.