נחום איש גמזו

נחום איש גמזו היה תנא מהדור השני של התנאים; השערות שונות קושרות אותו לתנא נחום המדי. חלק מהחוקרים רואים בכינויו “איש גמזו” כמעיד על עיר מוצאו – העיר גמזו, הנזכרת כבר בתנ”ך, ואשר שמה השתמר בשם “תל ג’מזו” עד ימינו. מנגד,אמוראי בבל  (ייתכן בשל אי הכרת הארץ) העלו קישור אפשרי בין שמו למנהגו לומר על כל דבר “גם זו לטובה”. קישור מדרשי זה בשמו קישר את דמותו מיידית לתפיסה ההגותית שכל דבר המתרחש מאת ה’ התרחש לטובה, וכן התקשר לדיון בשאלות “צדיק ורע לו” ו”ביטחון בה’“; דברים אלו הובילו לכך שלשמו נקשרו אגדות רבות, ודמותו הייתה ועודנה, ידועה ומוכרת לרבים.

מספר חוקרים (כגון שמואל ספראי) מזהים את נחום איש גמזו כ”נחום המדי”, המופיע בספרות התנאים כמה פעמים. לדוגמה בתוספתא (עבודה זרה, פרק א הלכה א): נחום המדי אומר יום אחד בגלויות לפני אידיהן, אסור.” נחום המדי מופיע בארבעה מקומות בתוספתא (נזיר ג,י; בבא בתרא ט,א; שבועות א,ד) ובשלושה מקומות במשנה. בספרות האמוראים ניתן למצוא תוספות נוספות, כגון אזכורו בתלמוד ירושלמי(כתובות דף סח ע”א, פרק יג הלכה א) ובתלמוד הבבלי.

מקור השם “גמזו”

בתלמוד הבבלי (מסכת תענית כא ע”א) מבואר מדוע נקרא שמו “נחום איש גמזו“:

ואמאי קרו ליה (=ומדוע קראו לו) נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה (=שעל כל דבר שקרה לו) אמר ‘גם זו לטובה’.

כדוגמה לאירוע שכזה שעליו אמר “גם זו לטובה” מובא המקרה הבא (בתרגום מארמית):

פעם אחת רצו לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו: ‘מי ילך? נחום איש גמזו, שמלומד הוא בנסים’. שלחו בידו סל מלא באבנים טובות ומרגליות. הלך וישב במלון אחד. בלילה קמו אנשים מהדירה ולקחו את תוכן הסל ומילאו אותו בעפר. כאשר הגיע לשם פתח את הסל וראה שהוא מלא עפר. עמד המלך להרוג את כולם ואמר: ‘היהודים צוחקים עלי’. אמר (נחום): ‘גם זו לטובה’. בא אליהו ונדמה כאחד מהם. אמר לו: ‘אולי הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שכאשר זורקים אותו על האויבים הוא הופך לחצים, כמו שכתוב (ישעיהו מא): יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו?’. הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש. ניסו את העפר וכבשו אותה. עלו לבית הגנזים ומילאו את הסל שלו אבנים טובות ומרגליות ושלחו אותו בכבוד רב. כשהגיע לאותו מלון אמרו לו: ‘מה עשית שנתנו לך כזה כבוד?’ אמר להם: ‘מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם’. הרסו את הבית והביאו את עפרו לקיסר. אמרו לו: ‘העפר שהביאו לכאן, משלנו הוא’. בדקו אותו ולא מצאו בו דבר, והרגו את אותם האנשים.

לעומת זאת, כבר רבנו חננאל בפירושו על הגמרא שם, וכן תלמידו רבי נתן מרומי בספר הערוך (בערך ‘גמזו’) כתבו שנקרא בשם זה על שם עיר מגוריו – “גמזו”. מקום זה נזכר גם בתנ”ך, בספר דברי הימים ב’:”וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם” (כ”ח , יח ), ושמו השתמר עד ימינו בשם “תל ג’מזו”.

ממגוון המקומות בהם מופיע נחום איש גמזו, ניתן לצייר את דרכו בהלכה. אולם לצורך ברור תפיסותיו מרכזית ביותר היא הידיעה שדרכו של רבי עקיבא נלמדה במישרים מנחום איש גמזו, והוא היה רבו במדרש ההלכה; כך מובא בתוספתא (שבועות א,ד):

רבי עקיבא אומר להביא את הנגע שאין טומאה יורדת להן אלא בדבר, שרבי עקיבא לא היה דורש כלל ופרט והיה דורש רבויין ומעוטין שכך למד מנחום איש גם זו