משפחת זינאתי

משפחת זינאתי, על פי המסורת המשפחתית, חיה בפקיעין אלפיים שנה ומהווה ציר מרכזי בהיסטוריה היהודית של פקיעין. המסורת העוברת בירושה מספרת כי ראשוני המשפחה, הנמנים על משפחות הכוהנים, הגיעו למקום בימי בית שני.

ברשימה משנת 1839 נמנים בני משפחת הכוהנים לבית זינאתי כך:
הזקן אברהם זינאתי בן 70 ואשתו מרים בת 55.
ילדיהם יוסף הכהן זינאתי בן 18, שלמה בן 8, נג’מה בת 14 ורדיא בת 5.
ברשימה משנת תרט”ו (1854) מופיעים יוסף זינאתי בן 30 ואשתו שרה ולהם ילד אחד.
יוסף זינאתי המצוין ברשימה זו היה המוכתר היהודי של פקיעין ובשל פעילותו הציבורית נאלץ להזניח מעט את אדמותיו. התוצאות היו מהירות וברורות. האדמות הטובות החלו להימכר, ואדמות זיבורית שנותרו בידי המשפחה לא היו ראויות עוד לטיפול ועיבוד. בית המשפחה, שהיה גדול ורחב ידיים, הצטמצם, וליוסף זינאתי הנכד נותרו ממנו בתחילת המאה רק חדר-שינה יחיד ומטבחון.
משפחת זינאתי הינה המשפחה היהודית היחידה שחזרה לכפר אחרי מאורעות 38′, כשמילטו ברגע האחרון את כל המשפחות היהודיות מפקיעין ל”גלות חדרה”. ליוסף זינאתי ולאשתו מזל סעדה נולדו שני ילדים, בן ובת: שאול ומרגלית, ובשמותיהם הערביים שחאדה וזהרה. הם חיו בבית אחד עם אביו של יוסף, שאול זינאתי, ועם אחותו ג’נה שמעולם לא נישאה. זינאתי, הורים ושני ילדים, וכן הסבא שאול והדודה ג’נה חזרו ברגע שהיה הדבר אפשרי אל הבית ואל האדמות, ובמשך שנים רבות היו המשפחה היהודית היחידה בכפר, מאז הייתה המשפחה אמונה על בית הכנסת הקיים בכפר, על ארון הקודש ועל ספרי התורה שבו, ועל השרידים היהודיים הנוספים בכפר.

בשנת 1939 פנה יוסף זינאתי לארגון ה”מזרחי” בבקשה שיקבלו את בנו שאול לתלמוד תורה. ה”מזרחי” דרשו סכום מאוד גבוה עבור הוצאות הלימוד והפנימייה והדבר לא התאפשר. כשפנה אל בית-הספר הערבי בכפר נענה בתשובה שלילית שכן כל הכיתות, כך על פי המנהל, היו מלאות עד אפס מקום. יוסף זינאתי כתב ליצחק בן-צבי, ובן-צבי פנה למשרד החינוך וקיבלו את הנער ללמוד בבית הספר המקומי. עובדת היותו ילד יהודי יחיד הלומד בחברת ילדים ערביים הייתה קשה מאוד לאביו והוא פנה שוב לבן-צבי, וזה הבטיח לו שיחפש מוסד ראוי לנער וכי ישתתף בהוצאות הלימוד. “רק דבר אחד יחסר להם: בית ספר עברי. אין הם צריכים לא כסף ולא זהב, לו רק ניתן חינוך יהודי לבנו, שיוכל לומר ‘קדיש’ אחריו בבוא יומו, ויוכל להמשיך את שלשלת הדורות במקום…” מסכם ביומנו גרשון פרדקין, מפקד גדוד-הנוער ביגור והסביבה, לאחר ביקור בפקיעין באחד הסיורים להכרת חבל הגליל. באותו מעמד מתחייב פרדקין לפעול למען מציאת מסגרת מתאימה לילדי זינאתי. הוא מביא את העניין בפני מזכירות משק יגור ונענה בחיוב. שאול ומרגלית זינאתי נשלחו ליגור ולמדו שם במשך שנתיים. בשנת הלימודים השלישית המליצו חברי יגור ליוסף זינאתי להעביר את ילדיו לבית-ספר בירושלים, שם לומדים ילדים שלא קיבלו חינוך סדיר, כילדיו. זינאתי נסע אל בן-צבי ונמצא מקור מימון להחזקתם, ובהמלצתו של יצחק בן-צבי התקבל שאול לפנימייה של מוסד “בית הנוער ארנונה תלפיות” לבנים, ומרגלית לפנימייה של בנות ב”בית מלכה” שבגבעת שאול. בהיותו בן חמש-עשרה היה עליו לחזור הביתה לפקיעין ולהיכנס בעול העבודה. מרגלית עברה לבית ספר למלאכה, ולמדה שם גם דברי תורה ודעת. שאול היה ממורמר מכך שלא יוכל לשוב וללמוד ובסוף אותה שנה עבר לאחד מקיבוצי השומר הצעיר, על יד טבריה.
בשנת 1948 בערב שבת הגיעו אל הכפר חיילים סורים מטעם המפקד הסורי הבכיר שהיה ממונה על האזור, פאוזי אל קאוקג’י, להודיע לבני משפחת זינאתי כי עליהם לעזוב את המקום בתוך עשרים וארבע שעות. מחמד אחמד מחמוד, תושב הכפר, שמע את החדשה הנוראה ומיד חבש חמורו ויצא אל מחנה קאוקג’י וביקש לראות את המפקד פנים אל פנים והתחנן אליו שיניח למשפחת חברו הטוב להישאר על אדמתה בכפר. המפקד הסורי מאן לתחינותיו של מחמוד והשיב לו כי נמסרו עדויות מבני הכפר כי יוסף זינאתי מוסר ידיעות לאנשי היישוב היהודי שעלולות להכשיל את הערבים.
מחמוד ביקש רחמים על חברו היהודי ומוכן היה להיות ערב לו בראשו. המפקד לא שעה כלל לדבריו וגער בו על מסירות נפשו למען יהודים. עוד ביום השבת נשלחה מכונית מטעם משטרת תרשיחא, בפקודת המוכתר, ומשפחת זינאתי הוכרחה לעלות אליה. הכפר כולו יצא ללוותם ממקום הולדתם.
כשהגיעו לנהריה, גבול השלטון היהודי דאז, חשבו אנשי אבטחת ביקורת הגבולות כי ערבים הם ולא נתנו להם לעבור עד שהגיע אדם שאכן זיהה אותם כבני משפחת זינאתי מפקיעין. אנשי הביטחון קשרו על זרועותיהם סרטים של המשמר האזרחי, כדי שלא יחשבו בעיני אנשי המקום למסתננים. באותה שנה, זמן קצר לאחר שגורשו מכפרם, שולח שאול זינאתי (שהיה בעצמו אז חייל בצה”ל) מכתב “לכל צבא הגנה לישראל” ובו הוא מבקש שלא יפגעו לרעה במשפחתו של מחמד אחמד מחמוד שהיה חברם הקרוב ושבידיו הפקידו את כל רכושם ודורש “בשם העם כי תחזירו לשתי המשפחות האלה טובה תחת טובה”.
שנתיים אחר כך חוזרת משפחת זינאתי מ”גלות נהריה” אל פקיעין. משפחתו של מחמד אחמד מחמוד, אביה של רעיה (חברתה הדרוזית הטובה ביותר של מרגלית עד היום) שמרה למשפחת זינאתי על כל הרכוש ועל מפתחות הבית ובית הכנסת.

יוסף זינאתי נולד בשנת 1898 בפקיעין ונפטר בה בספטמבר 1981.
בהיותו על ערש דווי נלקח יוסף זינאתי ברכבו הנשיאותי של יצחק נבון אל הכותל, כדי שיוכל לנשק את אבניו בפעם האחרונה. מזל סעדה זינאתי נפטרה, 17 שנה בדיוק אחרי יוסף בעלה, בשנת 1998 והיא בת 105.
בתם, מרגלית, שנולדה בכפר בשנת 1931, הינה החוליה האחרונה בשרשרת המשפחה שחיה בפקיעין והיא היהודייה היחידה בכפר וממונה לשמור ולתחזק את בית הכנסת ושאר נכסים יהודיים שבפקיעין.