רבי אושעיא איש טיריא

רבי אושעיא איש טיריא

“יום שמת בו רבי אבון נולד אבא הושעיא איש טריא וקראו עליו “וזרח השמש ובא השמש“” (מדרש רבה קהלת, א).

אמורא מהעיר טיריא שהיה חסיד בדורו וידוע בהנהגותיו בדרכי יושר וחסידות. היה מאהיב את הקב”ה על הבריות בנועם הליכותיו (מדרש רבה ויקרא פרשה ל).
רבי אושעיא ובשמו המלא, אבא אושעיא, נמנה עם בני הדור הרביעי לאמוראים. במקצועו היה “קצר”- כובס (ירושלמי בבא קמא, פ”י, ה”ה) והיה לובש מלבושים שונים משל אלו שנתנו לו לכבס כדי שלא יחשדו בו שנטל משלהם חלילה.
כאשר נפטר רבי אושעיא ראו מיטתו פורחת באוויר, שהוליכוהו מלאכי השרת אל מקומו המוכן לו בגן עדן. על כן היו בני דורו קורין עליו את הפסוק “”אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה” שאהב הקב”ה לאבא אושעיא איש טיריא “בוז יבוזו לו”" (ויקרא רבה ל, א).

החל מהמאה הט”ז מראה המסורת על ציון קברו של רבי אושעיא איש טיריא למרגלות הכפר פקיעין, והוא ניצב עד היום ממערב לכפר. הציון הינו אבן שואבת לכל תושבי האזור, אף לשאינם יהודים, המייחסים לצדיק כוחות וסגולות.

מעשה שהיה (על פי מסורת יהודי פקיעין כמובא בספרה של רבקה אלפר “אנשי פקיעין”):
“יום אחד, בטרם בוקר, הלך בן משפחת עג’אג’ לטחנת הקמח שבוואדי אל-קרן וחצי שק חיטים טעון על חמורו. בוואדי טיריה ירד לרחוץ במעיין ולהתפלל תפילת שחרית. פתאום שמע קול קורא: עשירי, עשירי.
הרים ראשו וראה אדם אחד קורא לו מקברו של ר’ אושעיא לבוא “להשלים מנין”: “קשור את החמור ובוא אחריי”, אמר לו האיש. מיד נפתח פתח והוא הכניסו למערה.
מסביב עמדו אנשים עטופי תכריכים, עמד והתפלל יחד איתם. שיניו נקשו ולא התבונן על סביבותיו. כתום התפילה הוליכו האיש החוצה. תחב לידו מטבע ואבן וביקש שישים את המטבע בארנק ואת האבן בשק הקמח ושם יהיו שרויים תמיד.
“ואת אשר ראית כאן” הוסיף “אל תגלה לאיש, שאם לא כן אתה מתחייב בנפשך”.
טחן האיש את החיטים, הכניס את האבן בקמחו ושב הביתה, אך רוחו כבדה עליו, כאילו אבן העיקה על ליבו.
“מה קרה לך מאז ששבת מהטחנה?” שאלה וחזרה אותו אשתו כל העת, אך הוא אינו אומר דבר.
מאז אותו המקרה, אין הפרוטה אוזלת מן הארנק ולא יחסר הקמח בשק. וכבר השיבו לשכנים את אשר לוו מהם והקמח אינו פוחת.
והשכנות היו מציקות להם בשאלותיהן, שכבר עברו כמה חודשים והם אינם טוחנים, ואילו הן כבר הלכו כמה וכמה פעמים אל הטחנה!
“בחיאת הצדיק הקדוש” נשבעה האישה “בבוקר אני אופה פיתות בחצר, כל השכנים רואים זאת, ולו כל הכפר יבוא אלינו יכולתי להאכילם!”.
והיה כל הכפר שומע ותמה. וככה חזרו ושאלו בכל יום: “העוד קמח בשקך?”
אותו לא העזו לשאול עוד,כי מתהלך היה קודר ונכה רוח ואינו משיב דבר. הציקה לו אשתו בוקר וערב: ”מנַין הברכה בקמח ובכספנו? האם צדיק בירכך ואתה מסתיר ממני? כל הכפר לועג לי שאיני יודעת”.

קץ האיש בחייו, ויום אחד אמר לה: “הביאי עשרה זקנים ואספר הכל”.
“בואו!” צעקה “בעלי רוצה לגלות את סוד עושרו”. רצו הזקנים אחריה לביתה. פתח האיש בקריאת שמע, סיפר את אשר קרה לו, ומיד עצם את עיניו ומת.
מיד פסקה הברכה. כלה הקמח וכלתה הפרוטה.
מאז כינו את המשפחה בשם “אבו-טחין” (אבי הקמח). אותו אדם, שהתגורר בביתו של יוסף הכהן תומא, צאצאיו נודעים עד היום ופזורים בחלקי הארץ ומסורת זו נמסרת על ידם מדור לדור.” (“אנשי פקיעין”, עמ’ 69-71)